רוני דורי, צילומים: עמית שעל

המותג, ודי בליין־אפ העוסקים במלאכה כדי להסיק זאת: האדריכל הוא יהודה פייגין, המתמחה בתכנון מלונות ואתרי נופש; אדריכל השימור הוא אייל זיו, שמשרדו ניהל את שימור ושיקום החזית המערבית של כיכר ומגדל השעון ביפו; עיצוב הפנים מופקד בידי משרד ARA הלונדוני, שחתום על המלונות בראשית, רויאל ביץ' ומריוט פריז, ובידי המעצבת המקומית דנה לייטרסדורף; ומסעדת המלון תנוהל בידי קבוצת עדי'ס לייף סטייל (בעלת "הרברט סמואל"). "שכרנו מהנדס, אדריכלים ומעצבים, ואמרנו שאנחנו רוצים משהו שמתאים לסביבה, חצי עותמני", מספר נקש. "לא רצינו זכוכית או אלמנטים מודרניים אחרים, רצינו שהתוצאה תדבר בשפה של יפו. ידענו שזה יעלה ביוקר בגלל דרישות השימור. גם עם העיכובים הסתדרנו; ארכיאולוגים חפרו באתר שנתיים, מה שהאט מאוד את התהליך ועלה הרבה כסף. אחר כך היה לנו את נושא השימור: כל דבר אמרו לנו 'שימור־שימור־שימור, לא לגעת בשום בלטה'. הוצבו בפנינו הרבה מגבלות, ופעלנו בהתאם. השארנו את הקימורים, את האלמנטים המקוריים. נגענו רק בתוספות של 50 השנים האחרונות".

עיצוב הפנים אקלקטי ומתאפיין במרכיבים אוריינטליים וים־תיכוניים עם קריצה למודרניות, בעיקר בחללים הציבוריים. הקירות המקוריים מוצגים במלוא תפארתם בחלק מחדרי השינה, ומשמשים מרכיב עיצובי. לא נפקד גם מקומן של המשרביות, אריחי סבכה שהם סממן מובהק של אדריכלות האסלאם וטרנד עיצובי חם. כל החלונות ופריטי הנגרות מיוצרים באיטליה, ובכלל, הושם דגש על חומרים טבעיים (למשל, אבנים טבעיות בפסיפסים). ואם תפספסו את הנוף היפואי הנשקף מהחדר, תתנוסס בו תמונה של יפו או עבודה של אמן מקומי.

פתיחת סֵטאי תשנה את פניהן של כיכר השעון ושל הכניסה הצפונית לעיר. לא כולם מרוצים מכך. חשיבותו ההיסטורית של הקישלה נובעת בראש ובראשונה ממיקומו האסטרטגי בצפון־מזרח יפו ההיסטורית, פסע מהירידה לנמל. בחפירות שנערכו בו ב־2007–2009 אותרו ממצאים מהתקופה ההלניסטית (המאות השנייה והשלישית לפני הספירה) כגון יסודות של קירות ושרידי קרמיקה. אך "לא מצאנו שרידים מהתקופה העוקבת, מה שמשקף את הצטמצמות השטח הבנוי של העיר תחת השלטון החשמונאי והרומי", אומר ד"ר יואב ארבל, הארכיאולוג שניהל את החפירות מטעם רשות העתיקות. "תחת השלטון הצלבני במאות ה־12 וה־13 לספירה התחדשה ההתיישבות באתר, ואז הגיעה העיר לשיא התפשטותה. מצאנו שרידים של בתי מגורים צלבניים, חצר מרוצפת עם בור מים, רצפות, הרבה חרסים, מטבעות וכלי נשק".

יפו נהרסה בסוף התקופה הצלבנית, וחדלה להתקיים כעיר עד התחדשות היישוב בתקופה העותמנית. בשטח המלון ישולבו, בתום עבודות השימור, שרידי מגדל מהמאה ה־18, חלק מהביצורים שעליהם צר נפוליאון כשכבש את יפו ב־1799, וגם קטע של מגדל מביצורי המאה ה־19, שבנו הטורקים בסיוע בריטי לאחר נסיגת הצרפתים. בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־19 פורקו חומות העיר שביקשה להתרחב, ובמקומן נבנה מרכז שלטוני ששימש את הטורקים, הבריטים והישראלים וכלל את בניין הממשל, בית המושל, המסגד המרכזי, הבסיס הצבאי ומתחם הקישלה — המשטרה ובית הכלא.

מאז קום המדינה נקשר שמו של הקישלה בעיקר עם שני אסירים ידועים שהוחזקו בו. האחד הוא נחמן פרקש, שזכה לכינוי "אלוף הבריחות" בשל בריחותיו הנועזות מהכלא שהציתו את דמיון הציבור; השני הוא אדולף אייכמן, אם אכן נכלא כאן (העדויות בסוגיה זו סותרות).

ב־1971 צילם כאן אפרים קישון את סרטו "השוטר אזולאי". "מרבית צילומי הפנים של תחנת המשטרה צולמו שם", מספר דוד גורפינקל, צלם הסרט. שם צולמה גם סצנת הסיום המרגשת שבה אזולאי, שאותו גילם שייקה אופיר, מסיים את שירותו במשטרה. "השוטרים שמופיעים בסרט עוברים במסדר כבוד מול שייקה אופיר ובשעה שהוא מצדיע בחזרה אתה רואה שהדמעות עומדות בעיניים שלו: הן לא זולגות, אבל הן שם. המצלמה מתקרבת לפנים של שייקה ותופסת את האיפוק שלו, ותוך כדי קישון שואל אותי אם מצליחים לראות את הדמעות. אמרתי לו: 'אפרים, אני לא רואה שום דבר, כי אני בוכה בעצמי'. אין פעם אחת שאני עובר ביפו מבלי שאני נזכר ברגע הזה".

למרות שינויי השלטון הרבים — הטורקי, הבריטי והישראלי — המשיך הקישלה להיות תחנת משטרה ובית מעצר עד 2005, אף שכמה שנים לפני כן כבר יזם משרד התיירות תוכנית מתאר ליפו ובמסגרתה שונה ייעודו של מתחם הקישלה למלון, עם הגבלות שימור נרחבות. האחים נקש נדרשו להיצמד אליהן: "מהעירייה ביקרו אותנו לעתים תדירות כדי לוודא שאנחנו עושים הכל לפי הספר", מספר רפי נקש. "למרות כל האתגרים, אין לנו טענות. הבנו שזה פרויקט מיוחד ושצריך לזרום עם זה. כשמינהל מקרקעי ישראל הוציאו את הקישלה למכרז, הם עשו דבר מאוד חכם, ונתנו גם זכויות בנייה, כך שמצד אחד, שימרנו את ההיסטוריה — ומי שרוצה לראות את העבר יוכל לעשות את זה — ומצד שני, המכרז איפשר ליזמים למקסם את הפוטנציאל שלו. אנחנו נציג את הממצאים הארכיאולוגיים מהמקום בחלל ייעודי, יהיו מקומות שבהם הרצפה תהיה שקופה ודרכה יהיה אפשר לראות את הרצפה המקורית. בנוסף, אנחנו מתכננים לבקש ממשפחותיהם של שייקה אופיר ואפרים קישון לקרוא על שמם שתיים מהסוויטות".

כשנקש מדבר על "אחת הסוויטות" הוא מכוון כנראה למגוון העצום בעיצוב החדרים, וגם למספר הרב שלהם: ההיגיון מתקשה לקבל מבנה עם 120 חדרי אירוח כמלון בוטיק — מלונות קטנים על פי רוב, המונים לא יותר מעשרות בודדות של חדרים. כיצד, אם כן, הסטאי מוגדר כך בכל זאת? פשוט בגלל שבישראל אין הגדרה רשמית ומחייבת למלון בוטיק. היבטים נוספים ששנויים במחלוקת בהקשר לסטאי הם תוספות הבנייה שאושרו במשך השנים במבנה, וגובהו, שמסתיר כמעט באופן מלא את צריח מסגד מחמודיה, אחד מסמלי הכניסה ליפו.

"אין פסול בתופעת המלונאות באתרים היסטוריים; השאלה רק איך עושים את זה", אומרת תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב והמחלקה ליחסים בינלאומיים במועצה לשימור אתרי מורשת. "בשלהי שנות ה־90 קודמה ביוזמת עיריית תל אביב ומשרד התיירות תוכנית אסטרטגית לפיתוח התיירות ביפו. ועדת ההיגוי לתוכנית דנה בשאלה 'איך מייצרים ביפו תיירות נכונה', והמסקנה היתה שלא צריך מלונות ענקיים, כי כאלה יש כבר בתל אביב, ושביפו צריך מלונות בוטיק וצימרים קטנים בתוך הבתים. זה מספק פרנסה לאנשים, מכניס חיים לעיר ושומר על אופייה. אז גם אם לא כתוב בשום מקום כמה חדרים זה 'מלון בוטיק', כשמאשרים מלון בוטיק באתרים ובמבנים היסטוריים — בייחוד כשמדובר באייקונים ארכיטקטוניים — בונים בממדי האתר. אם יש תוספות, הן מזעריות. ספציפית בהקשר למלון בקישלה (ולבית החולים הצרפתי), דובר על בנייה בתוך המבנים, וככל שחלף הזמן שני הפרויקטים — וזה בולט מאוד בקישלה — הפכו למלונות עצומים. לאורך התהליך הבענו התנגדות לממדים ולמגמת ההקלות והתוספות למבנה, בנימוק שאישור זכויות בנייה מעבר לזכויות המוגברות יפגע בפרופורציות המקוריות של המבנה ויקצין את ההפרה הבוטה של המערך התכנוני במתחם כיכר השעון. יזמי המלון מציגים אותו כפרויקט חברתי, ולנו לא נותר אלא לשפשף את עינינו לנוכח הציניות. יפו ראויה לפעילות תיירותית של אנשים שנשארים בה באופן שאינו מתנשא, ובאתר כזה, שהוא סמל, היה אפשר לפעול אחרת".